חווקה פולמן רבן, מחנכת וחברת קיבוץ לוחמי הגטאות, חברת תנועת ׳דרור׳ והארגון היהודי הלוחם, קשרית בדרכים וניצולת שואה.
״עזרה לנו האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, שבארץ שלנו, בישראל, החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה ובה ישמר צלם אדם בכל התנאים ובכל המצבים. וחלמנו על שלום – סוף סוף שלום. היו געגועים לזה והיה החלום.
בשם הלוחמים מאז אני קוראת לנוער שלנו: שמרו על החלום, טפחו אותו, היאבקו עבורו״.
(חווקה פולמן רבן, 1988)
לאתר זה שתי מטרות. האחת, לזכור ולהזכיר באהבה את חייה של חווקה, את משפחתה שנספתה בשואה ואת אלה ששרדו. לתת יד וכתף למפעל ההנצחה האדיר, בחלקה המשפחתית הקטנה שלנו.
שנית, האתר נועד לשמש במה לפועלה של חווקה בתחום החינוך ההומניסטי, החינוך לזכר השואה והגבורה והערכים שלאורה חינכה והרצתה לאורך השנים. שוויון ערך האדם, הומניזם, אקטיביזם ומרד במציאות.
״זהו ציור פרטי של השואה ולכן הוא כל כך אמיתי. המחברת כמו חסה על הקורא בחום ובאהבה המשודרים אליו, אך הסיפור עצמו נשאר חשוף לקורא והוא קורע לב.
בספר מובא גם סיפור משפחתה של המחברת, משפחה לוחמת, והיותה בת לתנועתה. זו אינה עדות מאלו העדויות הסוגרות קשר, גם אינה כתובה בבגרות מפוכחת עד בידוד, לא קינה מזה ולא המנון מזה, אלא מחווה אנושית של פנייה לגיל בו היתה המחברת אז. היא אינה מסתתרת מאחורי חזות של סופר, אלא פונה בדבריה כאדם בוגר אל אדם בוגר אחר.
למרות שאין אפשרות למסור דברים מסוימים, המחברת אינה נרתעת מלהגיש אותם, בתקווה שגם המפגש עם הבלתי אנושי והבלתי נתפש יהיה למקור של השראה לאנושי והנתפש.
היא כותבת כאומרת את סיפורה בפני מאזינים משום שהיא נסמכת על יכולתו של הקורא לשמוע אותם באוזנו הפנימית. אנו למדים כי גם בתוך החלל המוסרי הריק שבראו הנאצים חיים אנשים, אוהבים, נאבקים מול המוות, מול אמונת השווא.
בקוראי את הספר חשתי כי באדמת קודש אני מהלך, ומותר לי ללכת יחף, להיפצע, כי מאמינים בי ולא זורקים אותי למזבח, כי לא מחפשים רטוריקה, שתהפוך באופן אלכימי את החולין לקודש. אלא מאמינים שהפלנטה ההיא, הרחוקה, היא הקרובה, האנושית.
מוקי צור
