נאומה של חווקה בעצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, קיבוץ לוחמי הגטאות
כ״ז ניסן תשנ״ב, 30 באפריל 1992
הנאום המוקלט:
תמלול הנאום (חלקי):
… וגם בשמם של אלה מעמי הלוחמים, אשר הלכו מאיתנו לאחר עלותם ארצה.
לרובכם, תקופת השואה זו היסטוריה, אך עבורי ועבור הניצולים זה חלק מהביוגרפיה האישית, וצילה מלווה אותנו ללא הרף.
רוצה אני שבנינו ונכדינו לא רק יבינו, אלא גם יחושו מה חווינו בתקופה ההיא.
האמנו בצדק שחייב לבוא, האמנו בשוויון ערך האדם ובחברות. חלמנו על ארץ ישראל הרחוקה, הנכספת והבלתי מושגת. ובצד האמונה התמימה, האמיתית, הייתה בנו הראייה הריאלית. האמונה, יחד עם היכולת להבין את המציאות האכזרית, נסכו בנו כוח. לא השלמנו. בחרנו בדרך ההתנגדות והלחימה.
כשצל המוות מרחף מעל ראשינו, והלוחמים היו צעירים ששום דבר אנושי לא היה זר להם, הם לקחו על עצמם אחריות כבדה, ובעולם שגזר מוות הם בחרו ללחום ולו עד הסוף.
הייתי רוצה שהם יישארו בזיכרון הדורות לא כאנדרטאות, כפסלים, כגיבורים על-אנושיים, אלא כקרובים, כאנושיים, כדמויות חזקות ומחזקות.
נזכור גם את אלה שלא לחמו. גורלם קשה היה משלנו. הם לא יכלו לנטוש את ילדיהם, חייבים היו לשמור עליהם וגם לקוות שיצילו אותם, אולי ברגע האחרון. אנחנו, הצעירים, היינו פטורים מדאגות לילדים ואף מהצורך לגונן עליהם בפני הצורר.
חובת הזיכרון היא מצווה. עלינו להיות ערים וקשובים מול תחיית הנאציזם בגרמניה ובארצות אחרות, ומול פעילות של גורמים שונים ברחבי העולם המכחישים את השואה וכותבים ברוח זו ספרים מלומדים.
קולות אלה קוראים לנו להזהיר, למחות, לא לשתוק ולפעול. גם התופעה מוכרת לנו מאז שתיקת הרוב הדומם בעולם ואי-אכפתיות מול איום כוחות השחור ודעות קדומות. נהיה קשובים, זהירים ונמרצים. גם פה, בארצנו, נפעל נגד כל תופעה של התקרנפות, של שנאת האחר, הזר והשונה.
נילחם נגד דיכוי האדם, יהודי ולא יהודי, ונוכל בגאווה לעמוד על הזכויות שלנו כעם חופשי בארצו.
השנה האחרונה עמדה בסימן עלייה גדולה מרוסיה. הגיעו אלינו גם מהמקומות שבהם התחילה ההשמדה ההמונית של היהודים בתקופת המלחמה. ממד חדש של השואה נפתח לפנינו. מקורות הידע על ביצוע הפתרון הסופי באוקראינה, ברוסיה הלבנה ובארצות הבלטיות נפתחו בפנינו. באבי יאר נעשה קרוב ומוחשי, והשתלב ברציחות מפונאר, טרבלינקה, חלמנו.
בעוד גיאיות ההריגה נחקרים, נוסעים לרוסיה ומגלים זוועות נוספות שבוצעו על ידי הנאצים ועל מעשי האיינזצגרופן. אנו מקשיבים לעדים נוספים, ועולים שלא חוו את הכיבוש הגרמני מגלים את קורות עמם. נוספו לנו אחים לגורל, לוחמים ופרטיזנים מיערות עבותים של מרחבי ברית המועצות.
השנה היא שנת החמישים לצעידתו של יאנוש קורצ'ק עם ילדיו, חניכיו, לקרונות המובילים לטרבלינקה. דמות נפלאה של רופא, מחנך, סופר, סמל של כל היפה שבאדם, ראויה להערכה ולזיכרון ולהעמקה במשנתו החינוכית.
ואני פונה לדור הצעיר, לאלה שיבנו את ביתה של הארץ הזו ויעצבו את החברה בה.
כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, לנו ששרדנו, החופש היה קשה ומכאיב. אובדן הכול, המשפחה, החברים, מיליוני יהודים, הורגש בעוצמה אכזרית.
לחזור לחיים ולהתחיל הכול מחדש נראה כבלתי אפשרי. מה שעזר לנו היה האמונה והתקווה שהעולם החדש יהיה אחר, ושבארצנו החברה תהיה צודקת, מוסרית, טהורה, ובה יישמר צלם האדם בכל התנאים והמצבים.
חלמנו על שלום, סוף סוף שלום. עברו כמעט חמישים שנה. החלום מאז טרם התגשם. עדיין השלום לא הושג. הדרך אליו קשה, אך אין לסגת ממנה.
אתם הצעירים, שאפו לבית שבו איש לא ייהרג לשווא ואיש לא יסבול חרפת עוני, שבו יושר וכבוד האדם ישמשו כיסודות החיים. בכוחכם לבנות בית כזה, לטפחו, להיאבק עליו ולשמרו מכל אויב, מבית ומחוץ.
אל תהיו אדישים. אסור. פעלו, וזה יקנה טעם לחיי כל אחד מכם, וברכת לוחמי הגטאות תלווה אתכם תמיד.
בספרה ״לא נפרדתי מהם״ כתבה חווקה:
בשנת 1992 שוב היתה לי הזכות להביא בעצרת את דבר הלוחמים. בקטע שהקדשתי לדמותם של הלוחמים אמרתי:
האמונה, יחד עם היכולת להבין את המציאות האכזרית נסכו בנו כוח. לא השלמנו, לא נשברנו, אלא בחרנו בדרך ההתנגדות, הלחימה – בחרנו איך למות.
והלוחמים היו בחורים ובחורות שרצו לחיות, צעירים ששום דבר אנושי לא היה זר להם, שחוו חוויות נעורים, לא גיבורים בעיני עצמם – צעירים שלקחו על עצמם אחריות כבדה; בעולם שגזר מוות – הם בחרו ללחום ולו עד הסוף. הייתי רוצה שהם יישארו בזכרון הדורות לא כאנדרטאות כפסלים כגיבורים אל־אנושיים, אלא כקרובים, כאנושיים, כדמויות חזקות ומחזקות. נזכור גם את אלה, שלא לחמו. גורלם היה קשה מזה שלנו הצעירים…"