שושנה (רוזליה) פולמן, לבית קצנגולד, הייתה אמם של וֶוֶק, מארק וחווקה. בבית הוריה קראו לה כנראה רייז'לה, ובמחתרת היה שמה ידוויגה. הוריה היו שמלקה וחווה קצנגולד. היא נישאה לאברהם־בנימין פולמן במיאחוב, והמשפחה נדדה לקילצה ומשם, ב־1925, לוורשה. היא נפטרה ב־1954 בגיל 59, כך שנולדה בערך ב־1895.
לפני המלחמה
חווקה מתארת את אמה כהיפוכו של האב המופנם: אישה חמה, תוססת ומלאת חיים, מוקפת חברים, סובלנית ומתקדמת. היא הפכה את הבית למעין מועדון לבני הנוער, החזיקה אוסף תקליטים גדול ואהבה לרקוד טנגו. את בתה לקחה לתיאטרון, לאופרה ולקונצרטים, ולפעמים אף כתבה למורה פתק ש"הילדה הייתה חולה". כשבניה יצאו להפגנות האחד במאי, הצטרפה אליהם כדי לא לשבת בבית ולדאוג. בגיל 33 עברה ניתוח בשל חשש לגידול, והגידול התברר כשפיר.
בגטו ורשה
בזכות תושייתה הבית המשיך להתקיים גם בימי המלחמה. ביתה בדז'לנה 43 עמד מול בית "דרור" בדז'לנה 34, והטלפון שבו שימש את הנהגת המחתרת. היא העבירה הודעות לצביה לובטקין וליצחק צוקרמן, גם מלאבאן בקרקוב ומחברים בערים אחרות, וישבה עם צביה בשעות ההמתנה המתוחות לשיחות. צוקרמן אמר עליה: "אשה נאמנה שתמכה בילדיה ועזרה לנו". בעלה התנגד לפעילותה של חווקה בתנועה, אבל האם קיבלה אותה בלי הסתייגות. חווקה זוכרת במיוחד רגע אחד: אמה מגישה בשקט כוס תה ליצחק קצנלסון באמצע שיעור תנ"ך שלימד בביתם.
בצד הארי
וֶוֶק סידר לה מסתור ומסמכים מזויפים בז'וליבוז'. בעלה נתפס ונשלח אל מותו בטרבלינקה, וזמן קצר לפני כן הספיק להעביר לה דרך חווקה סכו"ם מוכסף כדי שתוכל להתקיים ממנו. לפי הספר היא פעלה מהמסתור בקשר עם האי"ל ועם הוועד היהודי הלאומי, והייתה לה יד מרכזית בהסתרת נכדה התינוק רפי ובהצלתו. כשנודע לה שחווקה כלואה באושוויץ, מצאה דרך לשלוח לה חבילות ומכתבים מוצפנים. באחת החבילות החביאה תמונה של רפי, ובמכתב אחד רמזה לחווקה שצוקרמן בחיים. היא גם לחצה על החברים לנסות לחלץ את חווקה מהמחנה. שני בניה נפלו כלוחמים.
אחרי המלחמה
חווקה, שהייתה אז בשוודיה, ביקשה מראש עיריית ורשה לחפש את משפחתה, והוא איתר את האם בקרקוב. הפגישה ביניהן התקיימה בלודז', וצוקרמן אמר לה: "אני לקחתי את הילדה ממך… ועכשיו אני מחזיר לך אותה". ב־1946 עלתה ארצה, ואיתה המדליה שהעניקה ממשלת פולין לבנה וֶוֶק. בתל־אביב גרה בחדר שכור ועבדה במשביר המרכזי. נכדה רפי היה למרכז חייה, והוא זוכר אותה כאישה גבוהה ושקטה, אצילית, עם שיער לבן כשלג. כשהוריו היגרו לקנדה ב־1953, הפרידה ממנו קרעה משהו בלבה. בסוף ימיה חלתה ושהתה בבית ההחלמה "בית הלל", ונשארה ערנית ומלאת חיים עד הסוף.
הנצחה
היא נקברה בקריית שאול, וגם יצחק טבנקין הגיע להלוויה. במודעות האבל נכתב עליה "אם לבנים לוחמים" ו"מפעילי המחתרת בגטו וארשה". לובה לויטה כינה אותה "המלכה־האם", ותיאר אישה גאה ובלתי נכנעת שהתעקשה לעבוד כדי לשמור על כבודה. על המצבה נכתבה המילה "אמא" באות גדולה, לצד לוח לזכר בעלה ובניה. חווקה ייסדה בבית לוחמי הגטאות פרס על שמה ועל שם בניה.
