אברהם־בנימין פולמן, שאשתו ואמו קראו לו "בייניש", נולד בוורשה. הוא היה אחד מתשעה אחים ואביהם של וֶוֶק, מארק וחווקה. בצעירותו היה חרדי, ובהמשך שמר על מסורת מתונה. הוא היה אוטודידקט ומלומד בספרי קודש. בבית היה מופנם ויבש, ונשען על מרות. חווקה אינה זוכרת שחיבק אותה אי פעם, והקרבה הגדולה ביניהם הייתה כשהסביר לה פסוקים בתנ"ך.
הוא התפרנס כאדמיניסטרטור של בתים מטעם בעליהם. כשנאלץ לעקל רכוש של דיירים עניים ולפנות אותם מדירותיהם, זה העיק עליו מאוד. הוא רצה לתת לילדיו חיים טובים והשכלה, ושלח את כולם לגימנסיות עבריות, אף שלשם כך לקח הלוואות וחי בחובות. הוא התנגד להצטרפותה של חווקה לחלוצים ורצה שתתמסר ללימודים.
כשפרצה המלחמה הוא אסר על בניו לברוח מזרחה. עם הכיבוש איבד את מעמדו בבית והפך לאדם נרדף, שנזקק לעזרת ילדיו. חווקה הביאה לו תעודת עבודה שהכינו לו החברים, והוא סירב להאמין לסיפורה על הגירוש לבלז'ץ. בפגישתם האחרונה מסר לה סכו"ם מוכסף כדי שאשתו תוכל להתקיים. זמן קצר אחר כך נתפס באקציה, נשלח מאומשלגפלאץ ונרצח בטרבלינקה.
אחד הזיכרונות שחווקה חוזרת אליהם שוב ושוב הוא היום הראשון של המלחמה, 1 בספטמבר 1939. היא עמדה עם אביה ליד החלון וצפתה במפציצים הגרמנים, והוא החזיק בידה. בנה הבכור נקרא על שמו.